לכל סיפור יש מספר. לא משנה אם זה סיפור בדיוני על שבט חצי-אנושי שחי במושבה ענקית מתחת לפני המים, או סיפור חיים של אדם אמיתי לגמרי שחי ופעל על פני האדמה. מישהו מספר את הסיפור הזה ולפני שניגשים לכתיבתו, כדאי להחליט מי זה יהיה. כבר בפגישה הראשונה אנחנו שואלים את כל מי שסיפור חייו מתועד אצלנו את השאלה הבאה: גוף ראשון או שלישי? התשובה לא תמיד מתקבלת מיד. היתרון המרכזי של כל אחד מאופני הסיפור מוצג בפירוט וגם מודגם, ולפעמים אנשים זקוקים לקצת זמן כדי לשקול יתרון מול יתרון ולהחליט לא

בואו נדבר על צניעות. או יותר נכון, על אלה שלוקים בה... כשמחמיאים להם הם מקטינים את המחמאה ומייחסים את היתרונות שלהם לגורמים ניטרליים כלשהם. כששואלים אותם על עצמם הם משיבים בלקוניות, חוששים שאם יאריכו בדיבור השואל ישתעמם. כשמתעניינים בסיפור החיים שלהם, הם מבטלים את ההתעניינות בטענה שהם לא מעניינים ושבכלל אין בהם שום סיפור. מוכר לכם? יש אנשים כאלה בחיים שלכם? אולי תזהו את התופעה הזו אצל ההורים שלכם. או אצל סבא או סבתא שלכם. אנחנו מעדיפים להחליף צניעות בענווה. שתי המילים הללו ממ

אמנם נעדיף שתגיעו אלינו ותפקידו בידינו את המשימה הזאת, אבל זה ממש לא אומר שאתם לא יכולים לעשות את זה לבד. אתם יכולים, כי גם אם אתם כאלה שמרימים עט מדי פעם וגם אם מעולם לא כתבתם אפילו יומן, יכול להיות שממש תאהבו לכתוב את הסיפור שלכם בעצמכם. ואולי אפילו תהיו ממש טובים בזה "יומן חיים" מבית רובין הוצאה לאור אז איך תיגשו לעניין? איך שאנחנו רואים את זה, יש שתי אסכולות מרכזיות לכתיבת סיפורי חיים. האסכולה הראשונה היא אסכולת "זרום עם זה ויהיה בסדר": כן, כל המהות כאן היא זרימה. זרימה

רובנו חושבים שברגע שאנחנו נולדים מתחיל הסיפור שלנו, סיפור שבו הדמות הראשית היא אנחנו, ומשכך, כל אירוע בו אנחנו נוכחים הוא חלק מהסיפור. הכל נכון, רק שיש עוד דמות חשובה ברקע, משנית אולי, אבל כזו שיש לתת עליה את הדעת: סביב הדמות הראשית מתרחשים עוד כמה דברים שמשפיעים על הסיפור. חלקם מתרחשים במהלך חייה של הדמות הראשית וחלקם התרחשו עוד לפני שנולדה, אבל כולם-כולם הם חלק מהסיפור. זוהי ההיסטוריה שפועמת ברקע של החיים שלנו ויש לה תפקיד חשוב מאוד בביוגרפיה של אדם. ביוגרפיה, ספר זכרונות א

היא צלולה יותר ממה שאי פעם תהיו, היא מעניינת, מצחיקה, ואתם חבים לה את חייכם. סיבות מספיק טובות כדי שמישהו ייקח את המושכות ויכתוב את סיפור החיים של סבתא שלכם. אחרי דיונים אינספור במפגשים משפחתיים, שיחות בין אמא לדודה ובדיקות מול כותבי ביוגרפיות מקצועיים, הוחלט שאתם הם אלה שייקחו על עצמם את הפרויקט. אתם תכתבו את הספר. אז איך עושים את זה בעצם? הנה כמה עצות שימושיות שיהפכו את תהליך כתיבת סיפור החיים של סבתא שלכם, לאחד הדברים המהנים והמוצלחים שתעשו בחייכם. 1. היא אמנם גיבורה, א

מאז שאתם זוכרים את עצמכם, סבא שלכם מספר לכם את סיפור העלייה לישראל שלו, סיפורי השירות באצ"ל, סיפור הדירה הקטנה שסבתא והוא הצטופפו בה עד שאמא שלכם נולדה. סיפור מצטרף לסיפור, מדי פעם סבא זורק הערה לגבי זה שמהחיים שלו כבר אפשר היה לעשות ספר, מחשבה מתחילה להתגלגל אצלכם בראש ואז בלב, עד שיום אחד אתם מחליטים: יהיה ספר! אבל רגע, מה ספר? איך? איך לוקחים את כל מה שהוא סיפר ועושים מזה ספר אמיתי? כזה שמישהו שלא חייב לקרוא – ירצה לקרוא? על מה הביוגרפיה הזו בעצם? אחד השלבים הכי חשובים בכת

הבית שלכם בוער. יש לכם שלושים שניות לצאת ממנו ולהציל את חייכם. בדרך לחלון היחידי שעוד אפשר לצאת ממנו, אתם עוברים במסדרון הבית, חולפים על פני החדרים. על מה תתעכבו עוד רגע אחד? איזה חפץ תבחרו להציל? עבור מה תשקיעו שניות בודדות מחייכם, כשאתם למעשה, מסכנים את חייכם? השאלה הזו, שנשאלת לא פעם כמעין תעלול מחשבתי במפגשים חברתיים, היא השאלה שעמדה בבסיס פרויקט הצילום "The burning house". המשתתפים בפרויקט נדרשו להשיב על השאלה באמצעות תמונה בה מצולמים כל החפצים שהיו לוקחים איתם רגע לפני

הפוסט הזה נכתב כשבחוץ השמיים סוערים. אם גם אצלכם חורף עכשיו, הביטו מחוץ לחלון – יש שם מנוע זיכרון. לגשם, חוץ מזה שהוא די מרטיב, יש שני מאפיינים ממש ברורים. מאפיינים שהם מאוד מאוד שלו – הצליל והריח. לא משנה שכל אחד מאלה מתפצל המוני התפצלויות (צליל מפגש הגשם עם הזגוגית, למשל, שונה מצליל המפגש שלו עם הכביש, או עם מים אחרים. ריח הגשם הפוגש בעצים, רענן ומופלא ונעים הרבה יותר מריח המפגש שלו עם בגדים שנשכחו על חבל כביסה). בסוף, נאצרות לנו בגוף חוויות חושיות שזוכות לשם "ריח של גשם"

קחו את הספרים הכי טובים שקראתם, קחו את הסרטים הכי טובים, את ההצגות הכי טובות שצפיתם בהן. מה משותף כמעט לכולם? המציאות. הם כמעט תמיד מבוססים עליה. על מציאות אמיתית אמיתית של מישהו. לפעמים אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו שאנחנו צופים ביצירה ביוגרפית, ואז פתאום זה מתברר. איך עוד פעם היא עשתה לנו את זה, המציאות? איך שוב היא עולה על כל דמיון. קחו למשל את הסיפור הבא - מרץ 1939, חיפה. כדור עושה את דרכו מלוע רובה של צלף ערבי לכיוונו של מקס אלכסנדרוביץ, שוטר במשטרה הבריטית. לא הרבה לפני