top of page

סבתא ניצולת שואה: איך מתעדים את הסיפור שלה בספר

לפני 6 ימים
זמן קריאה 3 דקות

הדרך הכי טובה להתחיל היא בסדרה של שיחות מוקלטות, נעימות ונינוחות, שמתחילות דווקא בחיים שלפני המלחמה. אחרי השיחות אוספים תמונות ומסמכים, בודקים שמות ומקומות, ומחליטים אם כותבים לבד או בליווי מקצועי. במדריך הזה אספנו את מה שאנחנו עושים בביוגרפיות של ניצולי שואה שנכתבות אצלנו, ומה שאפשר לעשות גם לבד.


שירן גבאי דמרי מרובין הוצאה לאור עם חיה זינגר, ניצולת שואה שספר הזכרונות שלה נכתב בהוצאה
עם חיה זינגר, שסיפורה כניצולת שואה תועד בספר "נמר בשלג"

מאיפה מתחילים את השיחה?

לא כדאי להתחיל מהמלחמה, אלא אם כן סבתא מתחילה שם מיוזמתה. אפשר להתחיל בבית שבו היא גדלה: איך קראו לאחים שלה, מה בישלו שם בערב שבת, באיזו שפה דיברו בבית, מי היו השכנים. קל יותר לענות על שאלות כאלה, ודרך הפרטים הקטנים הן מחזירות אותה לאט לאט לתקופה, בהדרגה וברכּוּת ככל האפשר.

ההיגיון בפרקטיקה הזו קשור לא רק למהלך הנינוח של השיחה, אלא גם לתוצאה הסופית - ספר שלם יותר: מי ששרד את השואה הוא לא רק ניצול שואה, והקוראים (ובעיקר הנכדים והנינים) רוצים להכיר את הילדה שסבתא שלהם הייתה לפני, את המשפחה ממנה באה, את החיים בזמן ובמקום אחרים לגמרי, וגם את האישה שסבתא שלהם הפכה להיות אחרי המלחמה.


כמה פגישות צריך, וכמה זמן נמשכת כל אחת?

בפרויקט מלא אנחנו נפגשים לרוב שלוש עד שש פעמים, וכל פגישה נמשכת כשלוש שעות. זה אולי נשמע הרבה, אבל הזמן הוא חלק מהעניין. בשעה הראשונה מתיישבים, מתרגלים להקלטה ולשאלות, ונזכרים איפה עצרנו בפעם הקודמת. רק אחרי שהשיחה תופסת תאוצה, היא מתחילה להעמיק. דווקא אז עולים הפרטים הקטנים, השמות שנשכחו והרגעים שסבתא אולי מעולם לא סיפרה עליהם, וגם הרגש מקבל מקום, כך שהסיפור כבר לא נשאר על פני השטח. בפגישות קצרות המומנטום שנבנה בכל פעם מחדש, מתפספס לו.

הפגישות נערכות, ככל האפשר, בבית של סבתא, המקום שבו היא מרגישה הכי בנוח. אנחנו מקליטים אותן ולא רושמים תוך כדי, כדי שתרגיש שהיא משוחחת עם מישהו שבאמת מקשיב לה, ולא מוסרת עדות רשמית. אחר כך ההקלטות עוברות תמלול, ובזכותן אפשר לחזור למילים המדויקות שלה. הדרך שבה היא מדברת, הביטויים שלה והמילים שנשארו משפת האם שלה או האופן בו דיברו בבית, הם חלק מהסיפור לא פחות מהאירועים עצמם.


שירן גבאי דמרי מרובין הוצאה לאור עם איטה וישנר, שסיפורה המשפחתי תועד בספר "הפלדמנים"
עם איטה וישנר, שסיפורה המשפחתי תועד בספר "הפלדמנים"

מה עושים כשהיא לא רוצה לספר על משהו?

לא לוחצים. יש זיכרונות שקשה לגעת בהם, ואנחנו מכבדים את זה. אפשר לחזור לנושא מכיוון אחר, אולי בפגישה הבאה, כשכבר יש בינינו יותר היכרות ואמון, ואפשר גם להניח לו. מניסיוננו, כשאנשים מרגישים בנוח ויודעים שאף אחד לא ידחק בהם, הרבה פעמים הזיכרונות האלה עולים מעצמם, בזמן שלהם.

חשוב לשמור על עיקרון לפיו מה שסבתא בוחרת לשמור לעצמה, נשאר שלה. זה לא אומר שהספר יהיה חסר. גם כשהיא לא רוצה להרחיב על תקופה מסוימת, אפשר לא פעם להשלים את ההקשר דרך מסמכים, מכתבים ודפי עד, ולבנות סיפור מקיף ומדויק שמכבד את הגבולות שלה.


מה כדאי לאסוף חוץ מהשיחות?

  • תמונות, ולצד כל תמונה, מי מופיע בה ומתי צולמה.

  • מסמכים: תעודות, מכתבים, מסמכי עלייה, כרטיסי זיהוי.

  • שמות של אנשים ומקומות, בכתיב המקורי אם אפשר. שמות של עיירות רבות השתנו מאז המלחמה, וכדאי לבדוק אותם במפה של היום (וגם לשים לב לכך שמפת אירופה השתנתה מאז המלחמה וישנם מקומות שבזמן המלחמה היו שייכים למדינה אחת וכיום שייכים למדינה אחרת - כדאי לציין דברים כאלה, גם אם רק בהערות שוליים).

  • חפצים שעברו במשפחה, גם אם הם קטנים: מתכון בכתב יד, כלי שהגיע עם סבתא מהבית, תכשיט. לפעמים פרק שלם נפתח בתיאור של חפץ כזה.


איך יד ושם יכול לעזור?

ביד ושם פועל מדור שגובה עדויות מניצולי שואה שעוד לא מסרו את עדותם. העדויות נגבות לרוב בבית הניצול ובמועד שנוח לו. כדאי לפנות אליהם ישירות ולברר את התנאים העדכניים. עדות כזו לא מחליפה ספר, כי היא נועדה לתיעוד היסטורי ולא לסיפור המשפחתי כולו, אבל היא נשמרת בארכיון לדורות הבאים, ואפשר להיעזר בה גם בזמן הכתיבה.

במאגר השמות של יד ושם אפשר לחפש דפי עד, שמילאו בני משפחה וניצולים לזכר מי שנספו, וגם למלא דפי עד חדשים. לא פעם עולים שם שמות, תאריכים ומקומות שסבתא כבר לא זוכרת או שמעולם לא ידעה.


כותבים לבד או בליווי מקצועי?

אם יש לכם זמן, סבלנות ויד טובה בכתיבה, אפשר לנסות לכתוב לבד. מה שקשה בדרך כלל הוא לא רק הכתיבה עצמה, אלא גם הפיכת שעות ארוכות של שיחות לסיפור שנבנה קומה אחר קומה, כזה שהנכדים ירצו לקרוא ולא רק יישמר על המדף.

בביוגרפיות שנכתבות אצלנו ברובין הוצאה לאור, אחרי סדרת הראיונות והתמלול אנחנו כותבים ועורכים את הזכרונות, ושולחים אליכם את הטיוטה. רק אחרי סבבי תיקונים ואישור סופי שלכם אנחנו עוברים לעיצוב, לשיבוץ התמונות ולדפוס. על הגישה שלנו לסיפורי חיים של ניצולי שואה כתבנו גם כאן.


לפני שמדפיסים

סבתא קוראת את הטקסט ומאשרת אותו. זה לא רק עניין של דיוק בפרטים, אלא גם של תחושה: זה הסיפור שלה, והיא צריכה להרגיש שהוא נשמע כמוה.

אם אתם רוצים להתחיל ולא בטוחים איך, דברו איתנו בוואטסאפ ונבדוק יחד מהי הדרך הנכונה.

תגובות


bottom of page