אגב, ההתייחסות כאן ל"גיבור" איננה טעות. המונח "גיבור" איננו ייחודי ליצירות בדיוניות, או אם לדייק, לדמויות בדיוניות. הגיבור הוא מושא סיפור החיים שאנחנו כותבים (לפעמים ישנם מספר גיבורים אם מדובר בספר זוגי או משפחתי) ולמעשה, כל אחד מהאנשים עליהם נכתוב במסגרת יצירה ביוגרפית הוא דמות וכך עלינו להתייחס אליו במהלך הכתיבה. עלינו לנסות להבין מה מניע את האדם הזה ופעמים רבות אם נדע פרטים על הרקע שלו, נוכל להבין זאת. כך, אפילו "דמויות" שוליות לכאורה, שעברו רק לרגע בחייו של הגיבור, יקבלו את מקומן הראוי אם הייתה להן משמעות כלשהי בחייו.

​

השימוש בשני המפתחות שהוזכרו קודם (הקשבה פעילה; שאלות) מצריך סבלנות. פגישות לצורך כתיבת סיפור חיים הן, מטבען, סיטואציה די אינטימית שבמהלכה מצופה מאדם לשתף אדם זר בכל מה שעבר עליו. המשימה הזו מהנה מראשיתה לחלק מהאנשים אבל לא לכולם. יש אנשים שלא נהנים מכך מיד, נלחצים מעט או חוששים שהסיפור שלהם כלל לא מעניין. נדרש להם זמן כדי להיפתח ולתת בצד השני אמון ומהצד השני נדרשת לפיכך סבלנות אמיתית. את השאלות אפשר לשאול מכיוונים שונים ואף פעם לא ללחוץ, ובמקרים כאלה, מוטב יהיה להימנע ככל האפשר מרישום פרטים לאורך הפגישה, למעט פרטים הכרחיים. למעשה, עם כל המרואיינים, על הפגישות להיות מוקלטות ומתומללות רק לאחר מכן. בזמן אמת, על המרואיין להרגיש שבן שיחו באמת נמצא איתו בתוך השיחה ולא עסוק בתיעוד קדחתני של הדברים שהוא אומר, מה גם שתמלול תוך כדי פגישה איננו מאפשר הקשבה פעילה טובה. 

​

כך או אחרת, גם מרואיינים ששמחים לשתף בסיפורם לא תמיד זוכרים דברים במדויק, או לחילופין, להוטים להמשיך בסיפור ולכן עצירתו לצורך דליית פרטים נוספים עלולה לקטוע את חוט מחשבתם. ההקשבה הפעילה משאירה את המראיין דרוך, כאמור, כך שיוכל לזהות את ההזדמנות הבאה בה יוכל לקבל את אותם פרטים נוספים. ואם אלה לא הושגו בפגישה הנוכחית, ניתן להכין רשימת שאלות השלמה שיפתחו את הפגישה הבאה, לפני שהמרואיין ימשיך לחלקים הבאים של הסיפור.

​

כתיבת סיפורי חיים איננה כתיבה לפי פורמט, היא מחייבת כאמור התעמקות בפרטים ובמשמעויות וחיפוש מתמשך אחר תמורות ומוטיבציות בחיי הדמויות עליהן כותבים. יש בה מעין מעשה של אנליזה בזעיר אנפין, לצד פירוק והרכבה של אירועים, והבנה שמהלכי עלילה רבים נגזרים מנסיבות אקראיות (שוב, המציאות הזו) אבל גם מהחלטות מודעות או לא מודעות הנגזרות ממבנה האישיות הייחודי של הגיבור. על כל אלה עלינו, ככותבים, להביט באמפתיה גדולה ולעולם לא בשיפוטיות. 

​

מלבד כל הפרטים שנמצאים בידיו של המרואיין ובלעדיו לא ניחשף אליהם לעולם, ישנה, כמובן, עוד חברה לעט של כל כותב סיפורי חיים, חברה חשובה ביותר שעוזרת להעשיר את הסיפור ולהעניק לו תוקף: ההיסטוריה. החיים אינם מתנהלים בתוך בועה, תקופת צנע או אינפלציה, מלחמה, הפיכה שלטונית, תנועת מחאה, שינוי סדר חברתי, כל אלה הם אירועים שמשפיעים בהכרח על חייהם של האנשים שחיו בזמן שהתרחשו. לאירועים היסטוריים יש משקל וראוי להתייחס אליו. לעיתים תיאור הרקע ההיסטורי יספיק כדי לשפוך אור על השתלשלות עלילתית מסוימת גם מבלי שנעניק את הפרשנות שלנו ככותבים או את פרשנותו של המרואיין, אבל כך או אחרת – אלה הם דברים שראוי לכל הפחות לציין. הם מעשירים את הסיפור, נותנים לו נפח וצבע ומזכירים לקורא שכל החיים האלה שהוא קורא עליהם לא התקיימו בחלל ריק ולא בדמיון של מישהו, הכול קרה באמת.

לצד ההיסטוריה, ישנה הגיאוגרפיה, חברה נוספת וחשובה לא פחות. כמו תיאור התקופה, תיאור המרחב בו התרחשו האירועים מסייע גם הוא למתן תוקף לסיפור ולהעשרתו, ודאי כשמדובר במקומות ששמותיהם טעונים בזיכרון היסטורי כך שדי בציון השם כדי להעניק תנופה לסיפור. קחו לדוגמה את הקטע הבא:

​

"דרומית לוורשה שוכנת עיר קטנה, גורה קלוואריה. את צידה המזרחי עוטף נהר הוויסלה הארוך שחוצה את פולין לכל אורכה. מאות שנים שימשה העיר כמרכז נוצרי דתי, זרועה בכנסיות ומנזרים ויהודים אינם מורשים לבקר בה, עד אמצע המאה התשע-עשרה. אז יגיע לכאן רבי יצחק מאיר אלתר ויקים חסידות ששמה עוד יצא למרחקים. חסידות גור."

(מתוך "נמר בשלג", סיפורה של חיה זינגר, ביוגרפיה שנכתבה והופקה ברובין הוצאה לאור)

​

הקטע הזה, המערב תיאור גיאוגרפי עם תיאור היסטורי, מקדים את סיפור קורותיו של ענף משפחתי אשר נוסד באותם זמן ומקום. הוא משמש מעין פתיח טבעי להצגת הדמויות, ואפשר אף לכנותו "בסיס אקספוזיציוני". אקספוזיציה?! ודאי. ארגז הכלים של הכתיבה הספרותית רלוונטי מאוד גם בעולם כתיבת סיפורי חיים ואם קראתם בעיון עד כה, אתם כבר יודעים שכל יצירה ביוגרפית טובה היא כזו הנקראת כסיפור קולח ולא כרצף יבש של אירועים.