תיעוד סיפורי חיים – טעות נפוצה
התחום של תיעוד סיפורי חיים הוא תחום של מומחיות. איסוף המידע וכתיבת הסיפור מתבצעים לרוב על ידי אנשים המיומנים בתחקיר ובכתיבה ולרוב יהיו אלה סופרים או עיתונאים, המצויים במלאכה המורכבת של שאילת שאלות, ירידה לפרטים, העמקה בנושאים, הרחבה של רקע היסטורי, יצירת מבנה ספרותי קוהרנטי, כתיבה בהירה ורהוטה ואיתור מאפיינים סיפוריים ייחודיים שיהפכו את הספר התיעודי למעניין ומלא ברק.
ובכל זאת, לא תמיד המשימה מתבצעת על ידי איש מקצוע. לעיתים יהיה זה דווקא אחד מבני המשפחה, כותב חובב ורגיש, שייקח את המושכות לידיו ויבחר לתעד את סיפור החיים של יקירוֹ בעצמו. לא אחת פונים אלינו אנשים שמעוניינים לכתוב את הסיפור של אחד מהוריהם, סבם או סבתם ומבקשים עצות לקראת ביצוע המשימה. ומהצד השני, חלק מלקוחותינו הגיעו אלינו לראשונה לאחר שכבר השלימו את משימת הכתיבה, על מנת שנערוך את הספר ונפיק אותו.
לטובת כל מי שמעוניינים לבצע את המשימה בעצמם, חשבנו שכדאי לכתוב כאן על אחת הטעויות הכי נפוצות בעולם תיעוד סיפורי חיים, טעות שנעשית באופן טבעי למדי, אך כזו שתשומת לב כלפיה יכולה להפוך את הראיונות – אותם מפגשי תיעוד אשר מקדימים את כתיבת הספר – לאפקטיביים ביותר ולפיכך את הספר לעשיר וטוב פי עשרות מונים ממה שיכול היה להיות.
והטעות הזו, במילה אחת, היא: שיפוטיות.
חשוב לומר, שיפוטיות היא אחד המאפיינים הרווחים ביותר של האנושיות, כולנו לוקים בה מעת לעת, ונוקטים בה גם כלפי האנשים הקרובים אלינו ביותר (וכלפיהם אפילו במיוחד). כששני בני אדם מנהלים ביניהם דיאלוג ואחד מזהה משהו בדבריו של האחר שמעורר בו אי נוחות, עקצוץ שיפוטי יקום ויעלה ויבקש למצוא לו ביטוי כלשהו.
יש אינספור דברים שיכולים לעורר בנו את התחושה הזו – זו יכולה להיות עמדה פוליטית או חברתית המנוגדת לעמדתנו שהצד השני מביע באגביות; הבעת דעה שלילית על אדם המוכר לשנינו; סיפור על מעשה שנוי במחלוקת, או אפילו פרט רכילות שהיינו מעדיפים שלא לדעת. כך או אחרת, כשמשהו כזה ייאמר נרגיש צורך להגיד משהו שיבטא את ההתנגדות שלנו לאמירה.
כמובן, כל אחד והאופן השונה שבו הוא יבטא את עמדתו. חלק מאיתנו יביעו את עמדתם כפי שהיא מבלי לרסנה, חלק יהססו וינסו לעדן אותה ואחרים, אם מפאת אופים המופנם או מפאת נימוס, יעדיפו שלא לבטאהּ כלל ולהשאיר את תחושותיהם לעצמם.
ואולם, גופם של בני אדם מדבר גם כשהם אינם מוציאים מילה, כך שלפעמים גם אם לא נגיד דבר יורגש מתח המחלחל אל השיחה, האנרגיה תשתנה ושיחה שעד לפני רגע היתה פתוחה ונעימה, תיהפך למשהו אחר. בסופו של דבר, זוהי תוצאה טבעית ומתבקשת הנובעת לעיתים מאינטראקציות אנושיות, ובשיחות רגילות לא תמיד ניתן או רצוי להימנע ממנה.
בראיונות שנועדו לתיעוד סיפור חיים לעומת זאת, המצב קצת שונה. מדובר בשיחות שמוטב שייעשו בצורה זורמת ונעימה ככל האפשר, שיהיו חפים מפורמליות, ויאפשרו למרואיין להרגיש בנוח ולהיפתח ככל שרק יוכל. מרואיין פתוח שמרגיש בנוח הוא מקור בלתי נדלה למידע, כזה שאת חייו תוכלו לתעד בשטף, כסיפור מלא עומק ועשיר בפרטים.
איש מקצוע שעורך את הראיונות הללו יזכור שזוהי איננה שיחה רגילה, אלא כזו שבה צד אחד הוא לב העניין. הוא יעשה כל מאמץ לקיים את הראיון באווירה נעימה ובזרימה, יפגין חום ורגישות ובתוך כך, יימנע משיפוטיות או מכל דבר שעלול להיתפס כמפגן עקיף שלה, כמו ציניות למשל. את כל אלה עליו לעשות בכנות, כאשר מלכתחילה הוא מגיע למפגש עם מוכנוּת אמיתית להכיל שוֹנוּת והפתעות מכל מיני סוגים.
אבל כשאת הראיונות הללו מבצע אחד מקרוביו של מושא הסיפור, קל להתבלבל. הנה יושב מולך אביך או סבך, אדם שמערכת היחסים שלך עימו היא מערכת יחסים אישית ולא מקצועית, מערכת יחסית הדדית שבה צד אחד שקוּל יחסית לאחר, אשר ידעה כבר שיחות בעלות אופי אישי בהן עמדות ודעות הובעו בחופשיות וכך גם טרוניות, הערות וביקורת – אז פתאום עליך לנהוג אחרת? להלך בין הטיפות?
ובכן, כן. כך אנחנו ממליצים לפחות. בשיחות המתנהלות במסגרת התהליך התיעודי מוטב להיות סבלניים יותר, לכבות את כפתור השיפוטיות ולתרגל נִפרדוּת זמנית. לחשוב על האדם שיושב מולכם לא רק כעל יקירכם הקשור אליכם ואשר מעשיו, מחשבותיו או עמדותיו משפיעים באופן כלשהו על חייכם או זהותכם, אלא קודם כל כעל אדם נפרד מכם, אדם – באשר הוא, שהיה כאן לפניכם, עבר מה שעבר, וראוי שישמיע את קולו ללא מסננים. אולי יקל עליכם לזכור שלא כל מה שנאמר בשיחות ייכנס בסופו של דבר לספר. בשלב הכתיבה מופעלים לא פעם מנגנונים קלים יותר או פחות של צנזורה ועידון, על מנת להגיע לספר שכל בני המשפחה, ומושא הספר בראשם, יעמדו מאחוריו.
תיעוד סיפורי חיים הוא כאמור מלאכה מורכבת, אבל כשצוללים אל המשימה בלב פתוח, המלאכה הזו הופכת למלאכה מהנה מאין כמוה, מלאכה אשר המנוע שלה הוא אהבת אדם, יהיה אשר יהיה.