סיפורי חיים של ניצולי שואה
נפתח באמירה: לא צריך סיפור גדול כדי לכתוב סיפור חיים טוב. ועוד אחת: סיפורי חיים של ניצולי שואה הם לא תמיד סיפורים שכתובים טוב. אלה הן שתי הנחות העבודה שמלוות אותנו בכל הקשור לכתיבת סיפוריהם של מי שחיו בימי מלחמת העולם השנייה.
בואו נצלול יחד לתוך הבסיס של הנחות העבודה האלה:
נתחיל בשירות שההיסטוריה עושה עבור כותבי סיפורי חיים, שהוא לפני הכול, שירות בעל ערך רציני ביותר. די לכותב סיפור חיים בציון תאריך מסוים, או שמה של עיר מסוימת, כדי לגייס ערך אקספוזיציוני אדיר, כזה שיגרום להבנות לזנק על הקוראים וייתן לסיפור את הטון המתאים מבלי שהכותב יצטרך להסביר הרבה.
ההנחה בדבר ידע היסטורי מקדים של הקוראים, יהיה זה אפילו ידע כללי ודל, מספקת לכותב מרחב כתיבה נוח למדי. הרי אם הסיפור (או חלק ממנו) התרחש במהלך תקופה "גדולה" בהיסטוריה, יש בידיו פוטנציאל לסיפור גדול, ובכל מקרה – לסיפור טוב, לא?
אז סיפור גדול, כנראה שכן. סיפור טוב? כאמור, לא בטוח.
לכאן נכנסת חשיבותם של הפרטים. מה שמפיח חיים בסיפור הם הפרטים שהוא מספק. יהיו אלה פרטים יומיומיים לחלוטין (כמו מי לבש מה ולאיזה כיוון פנה), או פרטים עמוקים בדבר מחשבות, רגשות וכוונות. סיפור טוב כולל לא רק השתלשלות אירועים מסקרנת (=עלילה) אלא גם עניין של הקוראים בהשתלשלות הזו, ולמעשה, עניין של הקוראים בדמויות שהאירועים הללו קורים להן.
אבל הבעיה עם ההיסטוריה היא שהיא עלולה לבלוע את הפרטים ומרוב החשיבות שבתיאור התקופה, לא תיזקף די חשיבות לסיפור המסוים, האחד, שהתרחש בתוכה. אירועים מסעירים ושמות מוּכּרים אולי יניעו בקלות את הסיפור, אבל סיפור טוב, לגישתנו, הוא סיפור אנושי ככל האפשר. כזה שלא משנה רק מה קורה בו, אלא למי זה קרה ואיך זה מתואר. התפקיד שלנו, ככותבי סיפורי חיים, הוא להביא את המהות של גיבור הסיפור לקדמת הבמה, לעורר בקוראים – יהיו אלה בני משפחתו ומכריו, או זרים גמורים – אמפתיה לדמותו וסקרנות כלפי עתידו המתגלגל לעיניהם הקוראות.
כל זה נכון ביחס לכל סיפור וביתר שאת ביחס לסיפורי חיים של ניצולי שואה, דווקא משום שמסגרת היסטורית דרמטית עלולה לעמעם את הייחודיות של האדם שחי באותה תקופה וחווה את השלכותיה על בשרו. ככותבים, אנחנו חייבים לזכור שלצד העובדה שחלק מהסיפור הנפרש בפנינו התרחש באחת התקופות הידועות לשמצה ביותר בהיסטוריה, מדובר בסיפור שקרה לאדם מסוים, מה שהופך את הסיפור הספציפי הזה לייחודי. האירועים שיתוארו בביוגרפיה של ניצול שואה הם אולי אירועים שנסיבותיהם מוכרות לכל, אבל האירועים האלה הם לא הדברים היחידים שקרו לאותו אדם ומוטב שלנגד עיניו של הכותב תעמוד ההבנה לפיה מי ששרד את השואה איננו רק שורד שואה.
למעשה, ההכרה בייחודיותו של גיבור הסיפור חשובה גם בהיבט האתי וגם בהיבט הספרותי של כתיבת הסיפור.
מבחינה אתית, כתיבה שמכבדת את מושא הסיפור לא תסתפק רק במובן מאליו, אלא תאמץ מבט רחב על חייו – היא תבחן את התמורות שאירעו בהם, את המכשולים שעמדו בדרכו ואת המוטיבציות שלו במהלך השנים. מה הניע אותו בכל תקופה? מה גרם לו לפעול? מי היו האנשים שסביבו? מה היה חלקו של כל אחד באופן שבו התגלגלו חייו של הגיבור? כתיבה כזו תצא מתוך מחשבה פתוחה ככל האפשר, ותתבסס על כמה שפחות הנחות מוקדמות. בין השאר, הכותב ינסה להימנע מתיוגו של הגיבור כ"ניצול שואה" או "שורד שואה" לפני כל דבר אחר.
כך, כשהכותב ייצא לדרך, הוא לא ייגש לכתיבת סיפור של "ניצול שואה", אלא לכתיבת סיפורו של אדם שחי בתקופת השואה. זהו שביל רחב יחסית לפסוע עליו ולהרכיב לאורכו את הסיפור, מה שיאפשר לכותב לשקף את הנרטיב המסוים שהתגבש בתודעתו של אותו אדם ביחס לאירועי המלחמה ולחייו בכלל, מבלי להעמיס עליו חתיכות מנרטיבים זרים שהכותב נחשף אליהם בעבר. ואם לסכם זאת: כתיבה כזו נותנת מקום לגיבור הסיפור, היא לא מתייחסת לסיפור הספציפי כמשרת התיעוד ההיסטורי הכללי אלא משתמשת בהיסטוריה כדי שתשרת את הסיפור הפרטי.
אבל כפי שאמרנו, ההכרה בייחודו של האדם הספציפי עליו נכתב הסיפור חשובה גם מבחינה ספרותית: סיפור חיים טוב הוא כאמור, סיפור אנושי ככל האפשר. האנושיות הנובעת מסיפורים נובעת, למעשה, מגיבוריהם.
הגיבורים של סיפורים תיעודיים הם אנשים בשר ודם, הם אינן דמויות שמישהו בדה מליבו אלא בני אדם אמיתיים שהדברים אכן אירעו להם, מופלאים או קשים ככל שיהיו. לכאורה, סיפורים כאלה אמורים להיות מרתקים יותר מכל מעצם היותם מבוססי מציאות. עם זאת, דווקא המציאותיות שבסיפורים הללו עלולה לעמוד לעיתים לכותביהם לרועץ. במהלך הכתיבה עלולה להשתלט על הכותב הנטייה הטבעית להסתמך על הידוע, להישען על ההיסטוריה המוכרת כבר לקהל הקוראים ולחסוך מהם דווקא את מה שהופך את הסיפור שלפניהם לייחודי ועל כן למעניין. או בקיצור: הסיפור גם ככה "גדול", אז לא צריך הרבה יותר מזה.
ואמנם, הנטייה הזו טבעית אבל לא ממש אפקטיבית. מוטב לכותב להתגבר עליה ולהישאר דרוך כל העת על מנת שלא תמצא שוב את דרכה ותשתלט עליו באופן שיהפוך את הסיפור שהוא כותב לסיפור גנרי וחסר ברק. על הכותב לחשוב על גיבור הסיפור התיעודי כאילו היה דמות בספר ולנסות ולאפיין אותו ככל שרק יוכל. עליו לאפשר לקוראים להכיר אותו, על מרכיבי אישיותו הייחודיים, על מחשבותיו ורצונותיו. עליו לשאוף להבין אותו ולעשות זאת מתוך סקרנות כנה כלפי נפשו ומה שהתחולל בה. כותב סקרן כלפי גיבוריו, ידביק בסקרנותו גם את הקוראים.
אז אם לסכם את הגישה הכללית שלנו כלפי סיפורי חיים של ניצולי שואה ואפילו סיפורי חיים בכלל, היא תהיה זו: אף פעם לא ללכת למובן מאליו ותמיד לחשוב על כל סיפור חיים כסיפור חדש לגמרי.