facebook-domain-verification=xmmca83lyzo9ubyyet4t3m2eqwcolo
 

אין בי שום סיפור

בואו נדבר על צניעות. או יותר נכון, על אלה שלוקים בה...

כשמחמיאים להם הם מקטינים את המחמאה ומייחסים את היתרונות שלהם לגורמים ניטרליים כלשהם.

כששואלים אותם על עצמם הם משיבים בלקוניות, חוששים שאם יאריכו בדיבור השואל ישתעמם.

כשמתעניינים בסיפור החיים שלהם, הם מבטלים את ההתעניינות בטענה שהם לא מעניינים ושבכלל אין בהם שום סיפור.

מוכר לכם? יש אנשים כאלה בחיים שלכם?

אולי תזהו את התופעה הזו אצל ההורים שלכם. או אצל סבא שלכם. או סבתא שלכם.

אני מעדיפה להחליף צניעות בענווה. שתי המילים הללו ממש צמודות במשמעותן ובה בעת, רחוקות עד מאוד.

אתה יכול שלא לעשות סיפור גדול מעצמך ובכל זאת להבין שיש בך סיפור. אתה יכול להתעניין באחרים ועדיין לרצות לדבר על עצמך. אין שום דבר רע בהבנה שיש בך משהו שיכול לעורר השראה. זה הדבר החיובי ביותר בעולם, זו אהבה. לא (רק) כלפי עצמך, אלא כלפי כל מי שיכול להרוויח מכך שישמע על מה שעברת. יש משהו קצת קמצני בצניעות, אבל ענווה יכולה להיות נדיבה ביותר.

בקיצור, מתאים לי יותר לחבר לזה ענווה. אתה יכול להיות עניו ועדיין להבין את כל אלה.

ובכל זאת, עבור רבים, צניעות מתנוססת בגאון כערך מרכזי. המעטה בערכם העצמי נתפסת כגדוּלה בעוד שפירוט הישגים נתפס כרברבנות ופירוט אתגרים נתפס כהתקרבנות שמקורה בפינוק. אז החליפו עבורם את הצניעות שהם כל כך חוששים לאבד - בענווה. שקפו להם את הערך הרב שיתקבל אם יחלקו את סיפורם עם אחרים, אם ישתפו.

דברו איתם, הקשיבו להם, זכרו מה שהם מספרים, נסו שלא לרחף החוצה מהשיחה ונסו שלא להתבונן בהם בעיניים מזוגגות מחוסר מיקוד. שיזדגגו מהתרגשות! כי לאפשר למישהו לפרוט את חייו לפרטים, לשמר את הזיכרונות שלו, זו זכות. להעצים מישהו זו זכות.

סלקו את הצניעות מדרכם. תנו להם לדבר על עצמם.