איך לכתוב את סיפור החיים שלכם בעצמכם
אמנם נעדיף שתגיעו אלינו ותפקידו בידינו את המשימה הזאת, אבל זה ממש לא אומר שאתם לא יכולים לעשות את זה לבד. אתם יכולים, כי גם אם אתם כאלה שמרימים עט מדי פעם וגם אם מעולם לא כתבתם אפילו יומן, יכול להיות שממש תאהבו לכתוב את הסיפור שלכם בעצמכם. ואולי אפילו תהיו ממש טובים בזה
אז איך תיגשו לעניין?
איך שאנחנו רואים את זה, יש שתי אסכולות מרכזיות לכתיבת סיפורי חיים. האסכולה הראשונה היא אסכולת "זרום עם זה ויהיה בסדר":
כן, כל המהות כאן היא זרימה. זרימה עם הזכרונות שלכם ועם הרגש שלכם ולפחות בשלב הראשון, זה פשוט כמו שזה נשמע. לוקחים בלוק נייר או שפותחים מסמך וורד חדש, ופשוט שופכים החוצה כל מה שעובר לכם בראש בלי לדאוג בשלב הזה למבנה, עריכה, אפילו לא לדקדוק.
יש שיקראו לזה "כתיבה אוטומטית" ולתהליך כזה יש יתרון עצום: הוא תהליך אמוציונלי. ככזה, הוא עשוי לזמן אליכם שיאי רגש ותחושה שאתם ממש בהוויה - חיים את הזכרונות שלכם.
גם אם נדלקתם עכשיו על הרעיון ומתחשק לכם לרוץ ולכתוב את סיפור החיים שלכם לבד וגם אם לא, אנחנו ממליצים לכם לעשות את זה מדי פעם. פשוט להחליט שעכשיו כותבים בלי לעצור, עם יעד כמותי קבוע מראש, למשל - שלושה עמודים. תחליטו שאתם לא עוצרים עד שלא סיימתם לכתוב שלושה עמודים ואתם תמצאו את עצמכם משליכים על הנייר רעיונות ומחשבות שאפילו לא דמיינתם שהראש שלכם מכיל. זה תהליך מנקה ואדיר שכל אחד יכול לעשות לגמרי לבד.
אז אמרנו שיש שתי אסכולות.
האסכולה השנייה היא אסכולת "בוא נעשה רגע סדר" והיא בעצם תמונת הראי של הראשונה:
אם באסכולת הזרימה אנחנו פשוט כותבים וכותבים ומשאירים את הדאגות של מבנה הסיפור לשלב הבא, באסכולת הסדר עובדים הפוך -
קודם כל בונים את היסודות. במקביל, שמים רגע את הרגש בצד.
כשאנחנו מביטים אחורה על החיים שלנו, אפשר לפרק אותם לפרקים ואז לתתי פרקים, ממש לכתוב מפת דרכים כזו שהיא המבנה של חיינו. כשהמבנה יושב, אפשר לנסות ולהיזכר בדמויות שליוו אותנו במהלך כל אחד מהפרקים ולצייר את הקשרים שלהן זו אל זו ואלינו.
זכרו שבסוף מישהו צריך לקרוא את הספר הזה, אז המטרה היא ליצור יריעה בהירה וקולחת. אם הקורא שלנו מאבד את עצמו במהלך הקריאה ולא מבין איך דודה ג'ואנה קשורה לסבא עזרא, אנחנו בבעיה. זכרו גם שמי שיקרא את הספר עשוי להיות מישהו שבכלל לא מכיר את דודה ג'ואנה או את סבא עזרא ואולי אפילו לא מכיר אתכם. גם לקורא הזה מגיע לצלוח את הסיפור שלכם בהנאה ובשקיקה.
וזה היתרון הגדול של האסכולה הזו, היא מגבירה את הסיכוי שהסיפור שלכם באמת יהפוך לספר.
אגב, האסכולה הזו קלאסית למי שמכור לטבלאות ותרשימים. הבעיה בה היא שלא כל כך כיף איתה. אף אחד לא ניגש לכתוב את סיפור חייו ממקום אנליטי וקר וגם אצל האדם המחושב ביותר, המניע לכתיבת ספר כזה יהיה אמוציונלי. למשל, רצון להשאיר אחריו משהו ליקיריו, או לעורר השראה באחרים, או להתמודד עם זכרונות כואבים או לברר נדבכים בזהות האישית דווקא ממרום השנים.
כשאנחנו עובדים עם אסכולת הסדר, אנחנו מחויבים לעבודה...מסודרת.
אם ניסחף עם כל זכרון שמעורר בנו רגש חזק, אנחנו עלולים לאבד את המבנה ויחד איתו את הידיים והרגליים בתוך הסיפור שלנו. אנחנו חייבים להשאיר את הזרימה עם הזכרונות לחלק הבא, החלק של הכתיבה, זה שבו יוצקים תוכן מפורט לתוך הפרקים. והאמת היא שלא תמיד יש חשק לעשות את זה, לפעמים פשוט רוצים לחזור רגע ליום ההוא שבו ישבנו עם אבא על שפת אגם צלול בארץ רחוקה, כשהרגליים שכשכו בתוך המים הקרים והוא אמר לנו את המשפט ההוא שכל החיים ניסינו לדבוק בו. והצורך להניח את הזכרון הזה בצד ולחזור אליו אחר כך עלול לייאש ולעצור את העבודה.
אז למה לא לעבוד לפי האסכולה הראשונה וזהו?
למה לא פשוט לזרום עם זה?
חשוב להדגיש - המסקנה היא לא שהאסכולה הראשונה לא כדאית בהכרח. אין נכון או לא נכון בתהליך כזה, יש רק מה שנכון לכם. והאסכולה הראשונה, מלאת קסם ככל שתהיה, מכילה גם היא חיסרון גדול. עצם הכתיבה עשוי להיות עבורכם תהליך מדהים וחשוף שבו תגלו מחדש את עצמכם. אבל כשיגיע השלב השני, זה שבו תצטרכו להתחיל לעשות סדר ולהפוך את הסיפור שלכם לספר (יריעה בהירה וקולחת, כמו שאמרנו קודם), גם אז חומת ייאוש עלולה לחסום אתכם.
ההמלצה שלנו?
לכל דבר יש יתרון וחיסרון. בסוף חייבים לבחור, ואל תתנו לחסרונות כאלה ואחרים לעצור אתכם מלכתוב את הסיפור שלכם. מקסימום תחליפו אסכולה באמצע ותגייסו עוד קצת מוטיבציה כדי להמשיך. העיקר: אל תתייאשו. תכתבו את הסיפור שלכם. תהפכו לספר. אם זה עבר לכם בראש אפילו פעם אחת, ובטח שאם קראתם עד לפה, כנראה שהחיים שלכם שווים ספר, או שהחיים של האדם שחשבתם עליו כשקראתם עד לפה, שווים ספר.
רוצים לעשות את זה בעצמכם? אתם לא לבד. קראו על מסלול הליווי האישי של רובין הוצאה לאור.