ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה? קול המספר בכתיבת סיפורי חיים

לכל סיפור יש מספר. לא משנה אם זה סיפור בדיוני על שבט חצי-אנושי שחי במושבה ענקית מתחת לפני המים, או סיפור חיים של אדם אמיתי לגמרי שחי ופעל על פני האדמה. מישהו מספר את הסיפור הזה ולפני שניגשים לכתיבתו, כדאי להחליט מי זה יהיה.

כבר בפגישה הראשונה אנחנו שואלים את כל מי שסיפור חייו מתועד אצלנו את השאלה הבאה:

גוף ראשון או שלישי?

התשובה לא תמיד מתקבלת מיד. היתרון המרכזי של כל אחד מאופני הסיפור מוצג בפירוט וגם מודגם, ולפעמים אנשים זקוקים לקצת זמן כדי לשקול יתרון מול יתרון ולהחליט לאיזה מהם הם מתחברים יותר. ודאי הבחנתם בכך שלא הזכרנו שקילה של יתרון מול חיסרון וזאת משום שלאף אחת מהשיטות אין חיסרון של ממש, אלא, כאמור, יתרון מסוים על פני האחרת. אחרי שהמרואיין מגיע להחלטה, התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שמול היתרון המובהק של שיטה אחת לא נחסיר את היתרון של השיטה האחרת, אלא נממש אותו ככל האפשר (כמו לרקוד על שתי חתונות).

בין אוטוביוגרפיה לביוגרפיה

כמו שאמרנו, מבחינת "קול המספר", לתיעוד הביוגרפי שתי שיטות כתיבה מרכזיות:

1. כתיבה בגוף ראשון

"בלילה לפני שמלאו לי חמש שנים, העירו אותי הוריי משנתי. זה היה פתאומי למדי, ליד הדלת ראיתי שתיים או שלוש מזוודות, אבל הם לא הסבירו מה הן עושות שם ומדוע אנחנו ערים באמצע הלילה. הדבר הבא שאני זוכר הוא מראה אונייה קטנטנה ומכוערת שעגנה בקצה הנמל. עלינו עליה עם עוד עשרות אנשים ויותר לא ראיתי את ביתי."

ספר ביוגרפי הכתוב בגוף ראשון ייקרא לרוב "אוטוביוגרפיה" (ולפעמים גם "ממואר"). המילה אוטוביוגרפיה מגיעה אלינו מיוונית ומתחלקת לשלוש: אוטו-עצמי; ביו-חיים; גרפיה-כתיבה. אם כן, אוטוביוגרפיה היא סיפור חיים שאדם מספר על עצמו, ובאופן טבעי למדי, כשאדם מספר על עצמו הוא נוהג לעשות זאת כמעט תמיד בגוף ראשון.

2. כתיבה בגוף שלישי

"בלילה לפני שמלאו לו חמש שנים, העירו אותו הוריו משנתו. היה זה פתאומי למדי, ליד הדלת הבחין בשתיים או שלוש מזוודות, אבל הוריו לא הסבירו את פשר הדבר וגם לא אמרו מדוע שלושתם ערים באמצע הלילה. זיכרון אותו לילה קטוע וממשיך זמן בלתי ידוע אחר כך, כשהוא כבר עומד איתם מול אונייה קטנטנה ומכוערת שעגנה בקצה הנמל. הם עלו עליה יחד עם עוד עשרות אנשים ומאז, לא ראה עוד את ביתו."

ספר ביוגרפי הכתוב בגוף שלישי ייקרא בדרך כלל "ביוגרפיה", ואם נשוב למילון היווני הזעיר שלעיל, הרי שכאן נעדרת התוספת "אוטו" (עצמי), משום שלא האדם מספר על עצמו, כי אם מישהו אחר.

אז מה עדיף?

עכשיו אתם אולי קצת מבולבלים. הרי אנחנו כותבים עבור אחרים את הביוגרפיות שלהם, אז איך זה שאנחנו מציעים להם לבחור בין גוף ראשון ושלישי? זה הזמן להסביר מהו היתרון של כל אחת מהשיטות:

גוף ראשון –

סיפור המסופר בגוף ראשון עשוי להגיע מהר יותר ללב הקוראים (ופה הכוונה גם לסיפור חיים וגם לסיפור בדיוני לחלוטין). יש משהו אמין מאוד וגם חם ואנושי, ב"קולו" של מישהו המספר את קורותיו. הגוף הראשון שנדמה שמביא את הדברים במילותיו הממשיות של הגיבור שחווה אותם, מחזק את התוקף של הדברים.

אם מישהו אחד כותב את סיפור חייו של אחר, השימוש בגוף הראשון מאפשר לו להעניק צבע נוסף לדמותו של גיבור הביוגרפיה ואף לספר כולו, באמצעות שימוש בשפתו של הגיבור, השקפותיו ונקודות המבט שלו כפי שבחר לתארן כשסיפר את הסיפור.

גוף שלישי –

סיפור המסופר בגוף שלישי מאפשר לכותב להלל בקלות את מושא הביוגרפיה. הלוא זהו איננו נחתום המעיד על עיסתו, אלא דמות ערטילאית לכאורה, מן "מספר כל-יודע" שמתאר את קורותיו של אחר כפי שהתרשם מהן. כתיבה ביוגרפית כזו נותנת מענה למי שלוקים בצנעת יתר, אנשים שלא מרגישים בנוח עם העובדה שסיפור חייהם יתועד, שטוענים שאין בהם סיפור ואין בעבר שלהם שום דבר מעניין. תוכלו לקרוא עוד על התופעה הזו כאן, אבל ודאי כבר מקריאת השורות הללו עולים בראשכם כמה אנשים כאלה. הידיעה שסיפורם ייכתב בגוף שלישי, כשמישהו מספר עליהם ולא הם מספרים על עצמם, עשויה להניח את דעתם של מי שמרגישים כך ולאפשר להם להתמסר לתהליך בנינוחות ובשמחה.

בכל אופן, אם נחזור לשאלה שלמעלה, עכשיו התשובה ודאי תהיה הרבה יותר ברורה: העובדה שאנחנו כותבים עבור אחרים את הביוגרפיות שלהם, אין משמעותה שהסיפורים ייכתבו בהכרח בגוף שלישי. אנחנו יכולים לכתוב עבורם את הסיפור בגוף ראשון או שלישי, לפי בחירתם וטעמם האישי, לאחר שהצגנו בפניהם את היתרון המרכזי של כל שיטה. לפעמים זה גם עניין של טעם, אנשים רוצים שסיפור החיים שלהם ייכתב בהתאם לטעמם כקוראים, ואם הם מעדיפים ספרים הכתובים בגוף ראשון, יבקשו שכך גם הביוגרפיה שלהם תיכתב. הבחירה היא כולה של מושא הביוגרפיה.

לרקוד על שתי חתונות

אבל כמו שאמרנו בהתחלה, המטרה שלנו היא בכל זאת לרקוד על שתי חתונות... אז איך בוחרים ביתרון אחד ולא מוותרים על אחר? איך, מצד אחד שומרים על חום, אנושיות, אמינות וצבע, ומצד שני מעצימים את הגיבור ונותנים מקום של כבוד לכברת הדרך שעשה בחייו?

ככה: אם מישהו בוחר שסיפורו ייכתב בגוף שלישי, אנחנו נחלץ מהדברים שיספר פרטים רבים שיאפשרו לנו לתאר סיטואציות, מקומות ודמויות באופן שאיננו דיווחי אלא סיפורי, חי ובוהק, וגם נתאים את שפת הסיפור לשפתו ככל שרק נוכל. ככה למשל, אם המרואיין הוא אדם משעשע הנוטה להתבדח בקלות, לספר שנכתוב עליו יהיה אופי קליל יחסית. אדם ששפתו רהוטה או רשמית באופן יוצא מן הכלל, ימצא שסיפורו נכתב בשפה דומה. זוהי הסיבה שאף ספר אצלנו לא דומה לאחר. כל סיפור שנכתב משקף משהו מאישיותו של האדם שכתבנו עליו.

ומה אם מישהו בוחר ספר בגוף ראשון, האם לא נהלל אותו? לא נתאר את הישגיו, האתגרים שחצה, היבטים מעוררי השראה באישיותו? ודאי שכן! עבורנו, המטרה המרכזית בכתיבת ביוגרפיה היא העצמת האדם עליו אנחנו כותבים, גם במהלך התהליך, וגם בטקסט עצמו. לעולם לא נחסיר משהו מסיפורו של אדם בשם הצניעות, אלא נדאג לשבץ את הדברים באופן מאוזן וטבעי, שיהלום את העובדה שהסיפור נכתב בגוף ראשון.

אז גוף ראשון או שלישי, מה עדיף? מה יעביר טוב יותר את הסיפור? מה ימשוך יותר את הקוראים? איך תכתבו את סיפורו של אחר ואיך הייתם רוצים שסיפור החיים שלכם ייכתב? דפדוף בביוגרפיות ואוטוביוגרפיות אחרות יכול לסייע מאוד. בלוטות הטעם האישי מופעלות כמעט מיד בקריאה, ואז התשובות מתחילות להתבהר. ולפעמים, ניסוי וטעייה גורמים לתשובות לזהור מעצמן. כותבים פסקה אחת כך וגם כך, קוראים בלב ואז קוראים בקול, ולבסוף מחליטים. זכרו שאפשר לשנות את הבחירות ולהחליט על שינוי במהלך הדרך, רק נסו להבין אם דרוש שינוי לפני שסיימתם לכתוב את הספר... השלמת כתיבתו של הפרק הראשון היא בדרך כלל זמן מצוין לבחינת הבחירות ה"טכניות" והחלטה על שינויים משמעותיים.