הדרך לכתיבת ביוגרפיה טובה עוברת דרך התקציר

מאז שאתם זוכרים את עצמכם, סבא שלכם מספר לכם את סיפור העלייה לישראל שלו, סיפורי השירות באצ"ל, סיפור הדירה הקטנה שסבתא והוא הצטופפו בה עד שאמא שלכם נולדה. סיפור מצטרף לסיפור, מדי פעם סבא זורק הערה לגבי זה שמהחיים שלו כבר אפשר היה לעשות ספר, מחשבה מתחילה להתגלגל אצלכם בראש ואז בלב, עד שיום אחד אתם מחליטים: יהיה ספר!

אבל רגע, מה ספר?

איך? איך לוקחים את כל מה שהוא סיפר ועושים מזה ספר אמיתי? כזה שמישהו שלא חייב לקרוא – ירצה לקרוא?

על מה הביוגרפיה הזו בעצם?

אחד השלבים הכי חשובים בכתיבת ביוגרפיה טובה, הוא גילוי התמה, או – הרעיון המרכזי של הספר שלכם. זה נכון גם לכתיבת פרוזה, היא הכתיבה הספרותית, רק שבפרוזה הסופר (לרוב) לא "יגלה" מהי התמה של הסיפור שלו, אלא יקבע בעצמו מהי. זוהי החירות שיש למי שיוצר את גיבוריו וטווה עבורם את עלילות חייהם. למרות ההבדל, יש מצב שהדגמה באמצעות פרוזה תעזור לכם להבין עד כמה השלב הזה חשוב בתהליך כתיבת הביוגרפיה שאתם עומדים להיכנס אליו.

תשע-מאות עמודים של נקמה

קחו כל קלאסיקה ספרותית שאתם מכירים. הפכו את הספר וקראו את התקציר על גבי הכריכה האחורית. אם הוא כתוב כמו שצריך, לרוב הוא יסגיר, גם אם באופן עקיף, רעיון מרכזי כלשהו ששלוב במהלך סיפורו של הגיבור.

למשל, מישהו כמו האוורד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד – גאון מרדן שהנאמנות לעצמו היא עיקרון שהוא לא מוכן למחול עליו, ובעיקרון הזה הוא לא יסחר גם אם ירעב ללחם או יוקע מהחברה. הנה חלק מתוך תקציר הספר, במהדורתו הראשונה בהוצאת ש. פרידמן:

"ניו-יורק של שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים. הכרך משנה את פניו. גורדי השחקים פונים אל קו הרקיע. בין האדריכלים מתנהל מאבק איתנים על מראה פניה של העיר. הווארד רוארק, אדריכל צעיר ועיקש, לוחם ללא פשרות למען האדריכלות המודרנית, נגד כל המימסד האדריכלי ונגד דעת הקהל הקונפורמיסטית והשמרנית המאיימת לדרוס אותו. הספר – יצירת המופת של איין ראנד – הוא שיר הלל לאותם אנשים שבמלחמתם חסרת הפשרות לפתח סגנון עצמאי, מנצחים את 'מפלצת ההמונים', המנסה למשוך את אותם 'אנשי ענק' אל הבינוניות."

מה אתם מבינים מהטקסט הזה?

האם "כמעיין המתגבר" הוא סיפור על האוורד רוארק?

האם הוא סיפור על אדריכלות בשנות ה-30 של המאה העשרים?

ומה עם אדמונד דנטס, או האלטר אגו שלו – "הרוזן מונטה כריסטו", בספרו של אלכסנדר דיומא האב? על גב הספר, במהדורת 2012 בהוצאת "כתר", נכתב כך:

"אֶדמוֹנד דַנטֶס מהעיר מַרסֵיי הוא ימאי צעיר ישר ואמיץ, העומד להתמנות לרב-חובל ולשאת לאישה את אהובת נעוריו. שניים ממכריו, המתקנאים בהצלחתו ובאושרו, טופלים עליו האשמה בשיתוף פעולה עם מתנגדי המלך. חגיגת האירוסים של דַנטֶס נקטעת במעצר, והוא נכלא בתא אפל במצודת איף האימתנית.

כעבור עשרים ושלוש שנה מופיע בפריז הרוזן ממוֹנטֶה כּריסטוֹ, איש מסתורין עשיר, ספק שליח האלוהים ספק השטן, ואש נקמתו שורפת את כל אויביו משכבר הימים.

הרוזן ממונטה כריסטו הוא סיפור עוצר נשימה על בריחה מופלאה מהכלא, מטמון אגדי, תככים ופשעים בחברה הגבוהה ובכנופיות העולם התחתון, אהבות גורליות, ידידות אמיצה, ובלב כל הדברים – הנקמה ומחירה."

האם זהו סיפור על הפללתו של איש צעיר?

או על התעשרות מהירה?

האם זהו סיפור אהבה?

לא. לא באמת. יותר מתשע-מאות עמודים מכיל הספר הזה, שהוא כולו סיפור על יצר נקמה. הנקמה היא המניע המרכזי, היחידי אולי, לכל פעולותיו של הרוזן ממונטה כריסטו והיא זו שמרוממת אותו לגדולות. בספר, דיומא חושף בפנינו את המוטיבציות חסרות הגבולות שיצר כזה יכול לתחזק וגם את השלכותיו.

עוררו השראה באמצעות הגיבור שלכם

יש רעיון מרכזי בסיפורו של כל אחד – גם אנשים אמיתיים, גם אלה שנכתבות עליהם ביוגרפיות. ורעיון מרכזי יכול להתחלף. אולי בעשורים הראשונים לחייו, מושא הביוגרפיה שלכם חתר להצלחה בכל מחיר, ובשלב מסוים, וכנראה שעקב אירוע מכונן או מפגש בלתי נשכח, הוא שינה את הלכותיו והחליט ששלוות נפש ומיצוי הנאות החיים יהיו במוקד חייו.

אבל גם תמות מתחלפות הן דבר נהדר – אל תחששו מזה! זה רק הופך את הדמות הראשית שלכם לעגולה יותר וגם למעוררת השראה יותר, כי הנה – בדמות הזו מגולמת ההוכחה שבני אדם מסוגלים להשתנות. שלזמן, רק בהיותו זמן – שחולף וממשיך לנוע לא משנה מה – יש משמעות. אנחנו מתפתחים לאורכו (או לעומקו, תלוי מהי תפיסת הזמן שלכם) וסבא שלכם הוא הוכחה בשר ודם לכך! תראו על איזה איש חשוב אתם כותבים ספר, ואתם אפילו לא ידעתם שהוא כזה.

זוכרים? אתם כותבים ביוגרפיה. תחשפו, אל תמציאו

כאמור, לכם, ככותבים ביוגרפים, אין את החירות שיש לסופרים שכותבים ספרות בדיונית (Fiction). כל עוד אתם לא כותבים ספרות בדיונית, אלא כזו שמתעדת אירועים אמיתיים ואנשים בשר ודם, אתם לא ממש יכולים להחליט מהי התמה של הספר שלכם, אתם צריכים לגלות אותה. עליכם להבין מיהו הגיבור שלכם ומה היה הגורם המניע המרכזי בחייו.

הגיבור שלכם הוא סבא שלכם? אוקיי. מה עולה מהסיפורים שלו? אחרי ששמעתם כל כך הרבה מהם, מה אתם חושבים שסייע לו להתגבר על המכשולים, לסלול את דרכו לפסגה, או פשוט לחיות חיים מלאי אושר ושלווה במדינה סוערת למדי?

מה באישיותו הפנה אותו לנתיב כזה ולא אחר?

איזה עיקרון היה נר לרגליו לאורך שנות התבגרותו ואיך העיקרון הזה בא לידי ביטוי בשנים המאוחרות יותר? האם הוא המשיך להתקיים? ואולי סבא זנח אותו עקב תובנות שהניב ניסיון החיים?

גם אם סבא שלכם שירת בצה"ל במשך שלושה עשורים ולחם בכל מלחמות ישראל, גם אם הוא שורד שואה שראה את החושך יורד על אירופה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, וגם אם הוא היה איש עסקים מצליח שפועלו חיזק את המשק בישראל – הספר שתכתבו כנראה לא יהיה ספר על צה"ל, השואה או המשק הישראלי. הוא יהיה ספר על רעות ועל אהבת המולדת ועל קדושת החיים ועל נחישות ודבקות במטרה.

תהיו דיומא, תהיו ראנד – עבדו עם התמה וכתבו סיפור שישקף אותה. כבדו אותה.

נו? מצאתם?

אתם יודעים כבר מהו הרעיון המרכזי של הספר שלכם?

יופי.

ועכשיו... מה עושים איתו?

לכתוב תקציר לספר שעוד לא נכתב?

אז הנה אחד הטיפים הכי חשובים שתתקלו בהם לקראת תהליך הכתיבה הביוגרפית:

כשהרעיון המרכזי של הספר יושב לכם במקום כלשהו בראש, כתבו את התקציר של הספר.

התחילו בכך.

זה לא חייב להיות התקציר שבאמת יופיע על גב הספר בסופו של דבר. למעשה, כמעט בטוח שזה לא יהיה התקציר. אחרי שתתחילו לכתוב תגלו עוד כל מיני דברים שבכלל לא ידעתם שקיימים בסיפור. ואולי תוך כדי כתיבה תבינו שהתמה שחשבתם שיש לכם היא בכלל לא התמה האמתית. משהו חדש ייחשף, כי לטקסטים יש נטייה כזו – ברגע שהם נוצרים הם חושפים דברים שהמחשבות לבדן לא הצליחו לחשוף.

אבל זו תהיה נקודת הפתיחה הכי טובה שתוכלו לייחל לה עבור הכתיבה שלכם. התקציר יצור עבורכם מסגרת. כזו שכיף לעבוד איתה. דעו על מי אתם כותבים דרך זה שתבינו על מה אתם כותבים.