על מנועי זיכרון
הפוסט הזה נכתב כשבחוץ השמיים סוערים.
אם גם אצלכם חורף עכשיו, הביטו מחוץ לחלון – יש שם מנוע זיכרון.
לגשם, חוץ מזה שהוא די מרטיב, יש שני מאפיינים ממש ברורים. מאפיינים שהם מאוד מאוד שלו – הצליל והריח.
לא משנה שכל אחד מאלה מתפצל המוני התפצלויות (צליל מפגש הגשם עם הזגוגית, למשל, שונה מצליל המפגש שלו עם הכביש, או עם מים אחרים. ריח הגשם הפוגש בעצים, רענן ומופלא ונעים הרבה יותר מריח המפגש שלו עם בגדים שנשכחו על חבל כביסה). בסוף, נאצרות לנו בגוף חוויות חושיות שזוכות לשם "ריח של גשם" ו"צליל של גשם".
שני הדברים האלה, ככל חוויה חושית אחרת, הם מנועים לזיכרון. אנחנו שומעים את טיפות הגשם מכות בזגוגית חלון המטבח – ונזכרים במשהו. אנחנו מריחים את הריח שלו בבוקר, עוד לפני שקמנו מהמיטה והבטנו מבעד לחלון – ונזכרים במשהו.
וזה עוד לפני שיצאנו החוצה, לפני שאפילו הושטנו יד מבעד לחלון ואפשרנו לה לרחוץ בממטר. לפני שעוד באנו איתו במגע, נרטבנו, חשנו... לפני כל אלה, אנחנו כבר מרגישים משהו – בזכות הגשם.
וזהו כוחו של הזיכרון. חוויה חושית, שולית לחלוטין לפעמים, מאפשרת שליפה מהירה של אפיזודות מחיינו, ששקעו עמוק בתוך התודעה.
ואם משהו מהווה מנוע לזיכרון, הרי שהוא גם מנוע לכתיבה ביוגרפית. הכתיבה הביוגרפית, או האוטו-ביוגרפית למעשה, דורשת מאיתנו לשלוף מהזיכרון עוד ועוד אירועים. לפעמים הדרך הנכונה להתחיל בכך היא לערוך מעין כרוניקה של חיינו – רשימת אירועים משמעותיים שקרו לנו. אבל גם אם התחלנו בכך, איך מייצרים נפח לרשימה הזו? איך הופכים את השורות לסיפורים? איך מעניקים לחיים שלנו...חיים?
כאן נכנסת לתמונה אמנות ההתבוננות – התבוננו סביב (והריחו, והאזינו וגעו) ואספו מקורות השראה שיניעו את הזיכרון שלכם, שיאפשרו לכם לכתוב מתוך התרגשות. חיו את הזיכרונות שלכם תוך כדי שאתם כותבים אותם. זוהי הדרך הטובה ביותר להעניק להם חיי נצח.
ועכשיו, אם גשם מטפטף מבעד לחלון שלכם – מה הוא מזכיר לכם?