רוצים לשמוע עוד?

אז מה הסיפור שלכם?

לוגו רובין הוצאה לאור

 ©כל הזכויות שמורות לרוֹבִּין הוצאה לאור

החיים הם החומר הכי טוב לספר

קחו את הספרים הכי טובים שקראתם, קחו את הסרטים הכי טובים, את ההצגות הכי טובות שצפיתם בהן. מה משותף כמעט לכולם?

המציאות. הם כמעט תמיד מבוססים עליה. על מציאות אמיתית אמיתית של מישהו. לפעמים אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו שאנחנו צופים ביצירה ביוגרפית, ואז פתאום זה מתברר. איך עוד פעם היא עשתה לנו את זה, המציאות? איך שוב היא עולה על כל דמיון.

קחו למשל את הסיפור הבא -

מרץ 1939, חיפה. 
כדור עושה את דרכו מלוע רובה של צלף ערבי לכיוונו של מקס אלכסנדרוביץ, שוטר במשטרה הבריטית.

לא הרבה לפני כן מקס נמלט מאירופה, יבשת בוערת שגלגלי המלחמה כבר מתחילים לנוע בתוכה. בישראל הוא פוגש את הניה, מי שנמלטה לישראל גם היא. הם מתאהבים ונישאים ומתחילים לבנות את החיים המשותפים שלהם.

 

אבל עכשיו הכדור של הצלף לא משאיר למקס סיכוי. הוא פוגע בו והורג אותו.

הניה, מי שהשאירה מאחוריה בפולין שבט ענק של בני משפחה, נותרת לגמרי לבדה בישראל. ארבעה חודשים אחר כך היא תלד את בתם. גילה אלכסנדרוביץ. תינוקת שבאה לעולם יתומה.

 

ככל שהזמן יחלוף והמלחמה תתעצם הניה תבין את השלכותיה הנוראות ותדע, כל משפחתה חרבה. ההבנה הזו תזרע זרעים של שיגעון בנפש שלה והיא תגדל את הילדה תוך מאבקי הישרדות ועוני קשה, הכל בזמן שאט אט היא מאבדת את השפיות. כשכבר לא תהיה מסוגלת לטפל בילדה, זו תישלח לכפר נוער, לגדול לבדה בין ילדים בודדים רבים אחרים. הגורל שלה יוכל להסתעף לאלפי דרכים שונות, איומות או לכל הפחות מאתגרות.

אבל הוא מסתעף לעבר מקום קסום אחד: בימת התיאטרון הלאומי של ישראל, "הבימה".

 

היתומה הענייה שעכשיו היא נערה מצודדת, לומדת משחק בסטודיו של התיאטרון וביום שישי אחד בשנת 1956, בדיוק ביום הולדתה ה-17, היא עומדת לעלות על הבמה ולהופיע בפעם הראשונה כשחקנית תיאטרון. 
"זונה אצלי בבית?" אומרת לה הניה אמה, כשהיא מגיעה לבקר אותה ומספרת לה על כך. התגובה הקשה מגיעה רגעים לפני שעליה להתייצב בחזרה הגנרלית, וכשהיא מגיעה לתיאטרון, מצב הרוח שלה בקרשים. באותו ערב מחליטים להוריד את ההצגה והיא מבינה שזהו, קריירת המשחק שלה הסתיימה עוד לפני שהתחילה. 

 

ובכל זאת, מחליטים לתת לה עוד הזדמנות. היא נשארת לשחק כניצבת בהצגות אחרות עד שהיא הופכת לשחקנית קבועה בהבימה. היא זוכה להופיע באינספור הצגות ובמקביל לקריירת התיאטרון שלה, מתחילה לפתח גם קריירה קולנועית ומצליחה להביא את המבע הדרמטי הייחודי שלה גם אל המסך הגדול.

 

אבל העבר הקשה שלה לא נשמט ממנה.

 

בשנות ה-80 ההצעות לתפקידים מפסיקות להגיע והשחקנית העסוקה מוצאת את עצמה מובטלת. היא שוקעת בדיכאון ומתוכו, אולי כדי לרפא את עצמה, מתחילה לכתוב סיפור על הילדות שלה. על חיי המחסור בצלה של אמא חולה ושדי המלחמה שהדהדו בתוכה. 

 

ב-1986 הספר יוצא לאור. הוא זוכה להצלחה והופך להצגת יחיד בתיאטרון. לבדה, על הבמה, היא חיה שוב את שנות ילדותה הקשות והתוצאה כל כך עוצמתית, שהצעות מתחילות לזרום מכל מקום. היא הופכת לשחקנית מבוקשת ובאחד משיאי חייה הספר המוצלח מעובד לסרט בלתי נשכח שיותיר את חותמו בכולנו.

"הקיץ של אביה".

 

אפשר להגיד שזה מקרה ממש קלאסי של לקחת לימונים רקובים ולעשות מהם יופי של לימונדה:)

 

אז מה דעתכם? החיים שלכם שווים ספר?

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload