[ איך הכל התחיל ]
סבתא שלי תמיד אומרת,
"מהחיים שלי אפשר לעשות ספר"
וכל הזמן ריצד לנגד עיניי רעיון:
הזיכרונות של סבא וסבתא שלי אולי היוו השראה לרומן, אבל יש כל כך הרבה אנשים שגם הזיכרונות שלהם ראויים להישמר, אנשים מעניינים, מעוררי השראה והתפעלות. אנשים שאפשר לעשות מהחיים שלהם ספר ביוגרפי שישמר את זיכרונותיהם לעד.
מה אם אעשה את זה עבורם?
תמיד נמשכתי לסיפורים של אנשים.
יכולתי לשבת שעות ולהקשיב למישהו שמספר משהו, משהו אמיתי, חי, משהו שמקים לחיים תקופה שאיננה או חיים שאבדו.
המשיכה הטבעית הזו היתה מאוד קלה לזיהוי, כי ממש מתחת לאף שלי היו שניים כאלה, סבא וסבתא שלי. בין השפתיים המספרות שלהם התעוררו לחיים סיפורים על תקופות אחרות, בצבעים וריחות שיכולתי ממש להרגיש. הייתי עוצמת עיניים וחוזרת לתורכיה של שנות ה-40 ולמעברות של ישראל בשנות ה-50, מקומות וזמנים שאפילו לא הייתי קרובה להיות בהם.
וכך, עם הרעיון הזה בראש, הגעתי לעולם של כתיבת סיפורי חיים. הרעיון הלך והתגבש, והוביל להקמה של רובין הוצאה לאור - בית מקצועי וחם לסיפורי חיים, מקום שבו כל אחד יוכל להפקיד בבטחה את הזכרונות שלו ושל בני משפחתו ולדעת שהם נמצאים בידיים טובות, בדרך להפוך לספר נפלא ויפהפה.
כשסיימתי לכתוב והיו לפניי בערך 30 שורות של הסיפורים שזכרתי, הבנתי. אני עומדת לכתוב רומן. הסיפור של סבא וסבתא שלי והמשיכה שלי לסיפורי חיים התחברו באופן טבעי לתשוקה הגדולה ביותר בחיי, התשוקה לכתוב.
וככה התחלתי לכתוב רומן בהשראת סיפור חייהם, ספר פרוזה שמערבב בתוכו תיאורים היסטוריים מדויקים לצד פרטים שבראתי מהדמיון, שלימים, הפך לרומן "פרש תורכי ונערה" (מודן הוצאה לאור).
יום אחד, בתחילתה של תקופת יצירתיות סוערת בחיי, מצאתי את עצמי כותבת את כל הסיפורים שלהם בנקודות.
שורה אחרי שורה כתבתי אותם, בקווים כלליים, רק כדי שלא אשכח. לא ידעתי מה אני עומדת לעשות עם זה, לא היה לי תכנון ברור.
אבל ידעתי, אני לא רוצה שהזיכרונות הללו ילכו לאיבוד.
שירן גבאי דמרי